יום חמישי, 16 בינואר 2014

דרך כוכב בעיני הסבתא


סבתא סבינה וסבא אלי מתארחים בבלוג ומבקרים את התערוכה הקבוצתית שבה אני מציגה במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית:

שלום רוניני! היינו היום בתערוכה ובילינו שם למעלה משעתיים (נטו).
זאת ממש תערוכה מצוינת. למעשה הגעתי למסקנה שזאת תערוכה פמיניסטית הטובה ביותר שראיתי.
לדעתי כ70% מן העבודות הן של נשים והן עוסקות כנשים בכל הנושאים החשובים שבעולם. אינני יכולה לסבול את ה"פמיניזם" המתעסק כל הזמן בסקסואליות הנשית או מתבכיין על הסבל הנשי הנורא של ווסת ולידה או שומו שמיים ! ימי הנידה אצל נשות ישראל...
הנשים בתערוכה זו עוסקות במתח לעומת הרפיה, באמהות, הגזענות, בתוכן חיים שברירי ובעיקר ביופי הטמון בכל אלה. גם העבודה שלך מקבלת משמעות ראויה בתוך קונטקסט זה. מה אנו והמלחמות שלנו עושים לטבע ואיך הטבע, החזק מאיתנו, מנסה וגם מצליח לתקן את הקלקול. זה נכון לא רק לגבי שטחי אש, נכדתי, אלא בכלל לגבי צלקות בגוף ובנפש האדם.

סבא ואני מאד נהנינו מן התערוכה ושמחנו שנכדתנו לוקחת בה חלק. עלי והצליחי! סבא וסבתא שביד

יום ראשון, 5 בינואר 2014

"דרך כוכב" או במילים אחרות אני במוזיאון!!! 4.1.14

אי שם בשנת 2009 הבנתי שהמכינה ללמודי ביולוגיה זה פשוט לא בשבילי (כמה מולים? מה?). עזבתי בחיוך את אוניברסיטת תל אביב, חזרתי למלצר בקפה קפה פרדס-חנה (קפה קפה? נסגר מזמן..) ואמא שלי יצאה בקמפיין אומנותי וגררה אותי איתה לכל גלריה ומוזיאון אפשרי בישראל כפי שנהגה לעשות תמיד בחו"ל.
אפילו יאיר התרשם לחמש שניות

במוזיאון הרצליה הציגה התערוכה "בעקבות הזמן", תערוכה שעסקה בזיכרון ושיכחה. באותו יום החלטתי שמוזיאון זה ברשימת האהובים עלי (צמוד צמוד עם מוזיאון על התפר וגלריה דביר). אחרי יום בהרצליה ויום בתל אביב שבו גיליתי מי זה פאבל וולברג נפל דבר, אני הולכת ללמוד צילום!

מיונים למדרשה בבית ברל, מיונים לאקדמיה של ויצו, אנ דן דינו, החבר ילמד בטכניון והופ אני בחיפה.

ענתי באה לבקר
ואתמול ארבע שנים אחרי ההחלטה לעבור צד, לצאת מהארון הריאלי אל ההומני, סיימתי תואר ראשון (באוגוסט 2013) ואני חלק מתערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית.
התערוכה "דרך כוכב" תציג בין ה4.1.14-21.4.14 ואין מאושרת ממני.

מכיוון שאתמול הייתי עסוקה בלהתרגש, אני אחזור למוזיאון ואכתוב רשמים על התערוכה כולה.

נתראה בפוסט הבא
רוני

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

ARTtik ארט-תיק 002

תיק 002: אומן דיגטלי: משה נחומוביץ

משה בן 28 נולד וגדל בפרדס חנה
פורטרט עצמי, משה של חורף
תמיד גר במושבה
למד במכינה לעיצוב גרפי בתל אביב
מאז הלימודים עסקתי בצילום סטודיו, ארועים, מוצר, גרפיקה, ציור ומה לא?!

על דרך המייסדים בבית ישן וגדול מסתתר סטודיו ובו גר ה"אומן הדיגטלי" עם שפם של סלבדור דאלי ובקרוב גם חתול. 
משה ואני למדנו יחד בחטיבת הביניים, בפייסבוק ראיתי שהוא מציג את עצמו בתור צלם/גרפיקאי/צילום פיקטוראלי, משהו לא ברור. רפרוף באלבומים שלו גילו לי צלם אדיר עם יכולות פוסט-פרודקשיין מטורפות. בין התמונות ראיתי שאני מזהה כל מיני מפורסמים.
מתוך יום צילומים בעיר הגדולה,
צלם לא ידוע
"מי מצולם שם?", "סקאזי..", ומי עוד? אני רואה עוד", "את יכולה להסתכל באלבומים אולי תקלטי עוד כמה", "אני לא מכירה שמות משה!", "גם אני...(-:".
לפני חמש שנים התגלגל לצילום יח"צ של אברהם טל, בהמשך צילם לו את העטיפה לסינגל "אני איתך" , מאז צילם עוד להקות, זמרים וזמרות, dj שונים ושחקנים.

משה נחומוביץ' forum club
שאלתי את עצמי מה יש לו לעשות עם סטודיו בכרכור? וקפצתי עם בעז הקטן לבדוק את העניין. התשובה שלו הפתיעה אותי, חשבתי שמי שמצלם בתוך הברנז'ה התל אביבית לא יצלם כל דבר.
"אני עובד כל יום בתל אביב. אפילו רוב הפגישות שלי מתקיימות בת"א. אבל בסוף של יום, אני אוהב לחזור לשקט של האזור כאן, אל האנשים והסביבה."
הוא הסביר לי שהוא רוצה לצלם הכל, ארועים, אנשים, תינוקות, חתונות, מוצרים, אוכל, ממש לא עלתה לו לראש העבודה מול משרדי היח"צ התל אביבים.
האמת שהוא הסביר שהוא לא צלם, הוא גרפיקאי, או בעצם צייר על מחשב, אמן דיגטלי. נתן לי הצצה לקובץ פוטושופ של "סקאזי", שכבה על שכבה של ציור והדבקה, חוץ מהבגדים שעל גופו, והמזוודה שבידו, משה צייר הכל על מסך ה"וואקום" שלו. אין לתאר כמה התלהבתי.
אבא של משה היה מצייר בשמן, וכשהיה קטן אהב להסתכל עליו בשעה שהיה מצייר, מכאן הפתח לעולם האמנות.

ישבנו שעה ארוכה ודיברנו על המקצוע, מה עושים איך עושים? כמה גובים? מי ברח לנו עם הכסף? מה אהבנו בתיכון? איזה ציוד קונים? איך מחליטים לפתוח עסק?
היתה שיחה מאוד מעשירה, קיבלתי השראה לרדוף אחרי החלום.
עסק לא קורה ביום אחד, רישמית משה מתקיים מהצילום שלוש שנים ואין לו מושג מה יביא מחר, היום הוא נראה רגוע ובטוח, יש לו עוד המון רעיונות להמשך.
הכל הוא לומד לבד, מתייעץ עם חברים למקצוע ופשוט עושה!
בשמחה הייתי נשארת לעוד שעות של שיחה אבל נראה לי שזה כבר נקרא סדנא או קואצ'ינג בימנו, ואז כבר הייתי צריכה לשלם לו.

קישורים למשה נחומוביץ' Moshe Nachumovich Pictorial Photography
 מייל: mozesart@gmail.com

משה נחומוביץ' forum club

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

בית המצורעים וקרנטינה

יום שישי כ"ט בנומבר, בירושלים קר וצלול כמו שרק בירושלים יכול להיות.
צילום שלי, הכניסה לבית המצורעים
בעל, אמא ותינוק צועדים במורד רחוב דוד מרכוס אל בית החולים הנסן- בית המצורעים.
נכנסים דרך שער לגן שבטח היה יפיפה בזמנו, עם השקייה שהתבססה על הזרמת מים בתעלות קטנות. עכשיו הכל יבש ורק עצי דקל וכמה קקטוסים מקשטים אותה. היא עדיין יפה.
צילום שלי, חצר פנימית
בכניסה לבית ולתערוכה קרנטינה יש טקסט ארוך ומפוצץ על התערוכה בהקשר של המקום, דיבור על מצב של הסגר, בדידות, ניתוק וכו... אותי זה לא שכנע. אילולא צילום יפיפה בתוך קופסאת אור של עמית ברלוביץ לא הייתי ממשיכה להסתכל.
שאר העבודות היו עבודות וידאו, מכיוון שאיני מבקרת מקצועית כלל אני לא יכולה להסביר באופן מושכל מדוע כל כך השתעממתי. אז נשאיר את זה בזה.
השיפוץ של בית החולים מאוד יפה, שכחו כמה צינורות מכוערים בחזית ונראה שנגמר הכסף בדיוק כשהיה צריך נגיעות אחרונות, סה"כ מבנה מרשים, תערוכה...לא בשבילי.
צילום שלי, חדר לדוגמה
אם הגעתם כבר עד תאטרון ירושלים או סתם הסתובבתם באזור כנסו להתרשם, מי יודע אולי התערוכה כבר תתחלף.

טוב שהרמנו את רוחנו עם מרק קובה סלק ב"לינק" ואח"כ ביקרנו את סבתא וסבא באבו-תור היפה.




מחוץ למסגרת "החלל הקונבנציונאלי"

בתוך התערוכה "קרנטינה"

יום שני, 18 בנובמבר 2013

המשכן לאומנות עין חרוד- העמק הוא חלום

בוקר יום ראשון, סבתא, אמא ותינוק בדרך אל העמק.
חצי שעה, אנחנו במשכן לאומנות בעין חרוד.
בעז אכל לפני היציאה אז כל שנותר הוא להחליף חיתול מלא ולהתחיל להתרשם. 
אפרת שוילי- לא לפחד כלל 2003
בחלל המרכזי ובחדרים שמסביב מציגה תערוכת הצילום הרטרוספקטיבית של אפרת שוילי "נקודה מול נקודה עבודות 1992-2012". המשכן לאומנות, חלל מאוד מרשים, גבוה ומואר באור טבעי. הד של כנסייה כמעט כשברקע מתחילים לשמוע קולות ממיצב הווידאו לא לפחד כלל, חמש דמוית שרות משירי ארץ ישראל הטובה, חיתוך של תמונת פספורט על עמוד ברזל, הדמויות נראות כמו מכונות משונות, מגוחכות מעט. 
אפרת שוילי-בתים חדשים בישראל ובשטחים הכבושים
בסדרה בתים חדשים בישראל ובשטחים הכבושים (1992–1998), תצלומי שחור לבן של ערים נטושות, הצלמת מראה כיבוש/התיישבות (תלוי את מי תשאל) דרך אדריכלות צפופה ומשעממת. על הקיר ממול, לא במקרה, הסדרה שרים בקבינט הפלסטיני 2000, אותם צילמה שוילי (ולא סיימה בעקבות האינתיפאדה השנייה) בצורה שאפיינה פורטרטים מצולמים של ראשי ממשלה ישראלים בעבר.
סדרות נוספות שהוצגו, עסקו בעיצוב זיכרון השואה דרך סיפורי המשפחה שלה.


עבודותיה כולן עסקו בזהות ישראלית אותה היא בוחנת דרך צילום סטילס ווידאו. העבודות בעלות מסר בהיר, הרגשתי שיש לה על מה לדבר והיא רוצה שכולם יבינו. מצד אחד מאוד ביקורתית ומצד שני אמפתית לבעייתיות שבזהות הישראלית העכשווית.

התערוכה בנויה מקסים, מבנה החלל כאילו נולד לתערוכה הספציפית הזאת, הודות לאוצרת עדנה מושנזון.

בית הקפה "ביקלס" (ע"ש האדריכל שבנה את המשכן) היה סגור אז יצאתי להאכיל את בעז על הדשא בשמש הנעימה, לרגע חלמנו שאנחנו קיבוצניקים, זמזמנו "העמק הוא חלום", התגעגעתי לתקופה שלי ברפת קיבוץ גבע...ואז עלינו לאוטו הליסינג של סבא וחזרנו לכרכור.

תערוכה מצוינת
ככה פותחים שבוע

רוני